בחיפושיי הבלתי נלאים אחר טכנולוגית וחידושים בעולם שלנו, והנגשתם לציבור הרחב, הגעתי הפעם למרפאת לובנדנט בתל אביב אשר מנוהלת על ידי ד"ר גדי שי. הדוקטור, לבוש בחלוק רפואי בצבע טורקיז ועונד על צווארו משקפי הגדלה מיוחדים, היה עסוק במכשיר חדשני שכמותו טרם ראיתי, וכשדפקתי על הדלת שהייתה חצי פתוחה קם לברך את פני והושיט לי את ידו. "נעים מאוד" אמרתי ולחצתי את היד המושטת, הוא השיב לי לחיצה ידידותית בחזרה ואמר בחביבות "נעים מאוד גם לי. בוא, הכנס, חיכיתי לך".
את סיור ההיכרות הזה תיאמנו כבר לפני מספר שבועות אחרי ששמעתי מאחד מחבריי, שטופל אצל ד"ר גדי שי, שקיימת היום טכנולוגיה חדשנית ברפואת השיניים שמאפשרת לבצע כתר, שבעבר הצריך מספר מפגשים והרבה אי נעימות, ביום אחד בלבד.
נכנסתי לחדר הטיפולים של הדוקטור, ולמרות שבדרך כלל עצם המחשבה על כניסה לחדר טיפולים של רופא שיניים הייתה מעבירה בי צמרמורת, הופתעי לגלות שהחדר הזה היה שונה מאוד מחדרים של רופאי שיניים אחרים שבהם ביקרתי בעבר. בחדר היה ריח נעים והוא היה מואר לחלוטין באור טבעי שבקע משורת החלונות שנפרשו לאורך שניים מקירותיו, אשר מבעדם נגלה לפני נופה של העיר תל אביב במלוא הדרו.
הדוקטור ששם לב להשתאות שלי מהנוף גלגל אליי את כסא הסייעת ואמר תוך כדי קריצה "שב, היום, אתה תסייע לי", והתיישב בעצמו על כסא הרופא שעליו ישב כשנכנסתי לחדר לראשונה. התיישבתי וגלגלתי את עצמי לכיוון הדוקטור ולכיוון המכשיר החדשני שמולו התיישב. המכשיר היה נראה כמו מחשב עם מסך גדול במיוחד ארוז בתוך קופסה לבנה מוארכת על גלגלים. מתוך הקופסה יצא כבל ארוך שהתחבר למעין ידית כסופה אשר נחה לה על משטח ייעודי מעל בסיס המחשב.
"מה זה?", שאלתי ישר והצבעתי על המכשיר שנראה כמו משהו מסרט מדע בדיוני. "זה?", שאל הדוקטור, "זה מכשיר הסריקה שלנו כמובן. תיכף אספר לך איך הוא עובד", אמר ונגע במסך של המכשיר אשר בתגובה התעורר לחיים תוך פחות משניה. "אבל קודם, אולי תרצה שאני אסביר לך מה היינו עושים לפני שהמכשיר הזה היה קיים?".
הנהנתי בהסכמה, אמנם עברתי בחיי לא מעט טיפולי שיניים, אבל אף פעם לא התעמקתי בתהליך ורק רציתי שהטיפול ייגמר כמה שיותר מהר. את זה בדיוק אמרתי לד"ר גדי שי, שחייך בתגובה והסביר לי שזה היה אחד מהמניעים ליצירת המערכת והמכשיר הזה מלכתחילה.
"בעבר, בשביל לייצר כתר, היה עלינו לקחת מטבעים, שהם כמו תבנית שעשויה מחומר מיוחד. התהליך עצמו לא היה נעים או נוח במיוחד לא למטופל ולא לרופא. לאחר שהמטבעים היו נלקחים הם היו נשלחים למעבדה, שם היו מכינים בסיס לכתר ונשלחים בחזרה למרפאה. אם הבסיס התאים היה צריך לשלוח אותו בחזרה למעבדה בשביל ליצור את הכתר הסופי, אשר גם אותו היה צריך למדוד במרפאה. בכל אחד מהשלבים האלה היה מקום לטעויות ואי דיוקים בגלל אופי השיטה ועיוותים שמקורם בהתנהגות החומרים. זה גרם להרבה מאוד בעיות לרופאים וטרחה למטופלים שהיו צריכים להגיע למרפאה פעם אחר פעם רק בשביל כתר אחד, וגם אז התוצאה לא תמיד הייתה מושלמת."
"זה באמת נשמע מתיש", אמרתי, מסוחרר מכמות האינפורמציה שהדוקטור הנחית עליי בזה הרגע. "כן, זה באמת היה לא קל, ודרש פתרון טכנולוגי מתקדם, והוא הגיע לבסוף באמצעות המערכת שאני עומד להראות לך", אמר ד"ר שי והפנה את מבטו לעבר המסך של המכשיר החדשני לו קרא 'PrimeScan'.
"המכשיר הזה הוא המילה האחרונה בכל מה שקשור לסריקה דיגיטלית של חלל הפה", הסביר הדוקטור. הוא לקח מהשולחן מאחוריו דגם מגבס של שיני אדם והרים את הידית של המכשיר. בקצה של הידית הייתה מראה קטנה ואור מרצד בקע מתוכה. "זהו הסורק עצמו", הסביר ד"ר שי, "החלק הזה, לאחר חיטוי כמובן, נכנס לפה של המטופל והמצלמה הזעירה שבו מצלמת את חלל הפה עשרות פעמים בשניה. על בסיס הצילומים האלה המחשב בונה דגם תלת מימדי ממוחשב מדוייק במיוחד של האזור המצולם ומציג אותו לאחר מכן על גבי המסך".
כדי לא להכביר במילים הדוקטור הדגים כיצד המכשיר עובד – הוא החזיק ביד אחת את דגם השיניים מגבס וביד השניה העביר את הסורק בצמוד לדגם. מיד החלה להופיע על המסך ה"שן" שאותה סרק הדוקטור אך לפני רגע ולנגד עיני המשיך המודל הממוחשב לגדול ועוד ועוד שיניים החלו להופיע ככל שהדוקטור עבר על חלקים נוספים במודל הגבס. לבסוף, כשסיים לעבור על כל השיניים שבדגם הסתכל עליי וחייך, "זהו, סיימנו עם הסריקה".
"ומה עכשיו?" שאלתי, מסוקרן מאוד מהתהליך. "עכשיו, אנחנו ניגשים לעיצוב הכתר" אמר הדוקטור ובתנועות עדינות כשל אמן נגע בחלקים שונים של המסך. כמה לחיצות ועל המסך הופיע כתר בצבע לבן במקום שבו הייתה חסרה שן במודל הממוחשב.
בדייקנות ובעדינות עיצב הדוקטור את הכתר לגודל המתאים תוך התחשבות, כך הסביר לי, במגע עם השיניים הסמוכות, השיניים הנגדיות, המנשך ופרמטרים נוספים אותם לא הצלחתי להבין כלל אך נראה היה שהדוקטור מודע להם היטב.
"זהו, סיימנו עם העיצוב", אמר ד"ר שי אחרי זמן מה, "ומה עכשיו, שולחים למעבדה?" שאלתי, מנחש את הבאות. "לא בדיוק, תיכף אראה לך", אמר הדוקטור וקם מהכסא שלו והחל ללכת לכיוון הלובי של חדר ההמתנה, תוך שהוא מחזיק בידו משהו שנראה כמו פיסת לגו בצבע שנהב. קמתי והלכתי לכיוונו של הדוקטור אשר עמד עכשיו מול מכונה נוספת שאותה לא הכרתי. "זו המחרטה", אמר הדוקטור והצביע על המכונה. "אני שולח אליה את המודל הממוחשב של הכתר והיא חורטת אותו מתוך בלוק של חרסינה מיוחדת", אמר והרים את ידו בשביל להראות לי את בלוק החרסינה הקטן שהחזיק, אותו בלוק שבטעות חשבתי שהוא פיסת לגו.
הדוקטור הכניס את הבלוק לתוך תא שנפתח במכונת החריטה וחזר לחדר הטיפולים שבו ישבנו. "עכשיו כל מה שנשאר זה ללחוץ על 'התחל'", אמר ד"ר שי ונתן לי את הכבוד ללחוץ על הכפתור הירוק שעל מסך המגע. תוך שניה החלו האורות בתא החריטה לרצד מבעד לפתח שלו וזרזיפים של מים החלו להתיז בתוכו תוך כדי שהמכונה מתחילה לחרוט את בלוק החרסינה. המראה היה מהפנט ומצאתי את עצמי עומד ובוהה במחזה האור-קולי הנפלא הזה ומצפה לראות מה תהיה התוצאה בסופו. לאחר מספר דקות המכונה הפסיקה את מתז המים באחת ואור ירוק נדלק באחת בתוך תא החריטה וסימן שהפעולה הסתיימה בהצלחה.
הדוקטור שעמד לידי פתח את המכסה של המכונה בעדינות ושלף ממנה את הכתר המוכן, "הכתר הזה זהה בדיוק של מיקרונים ספורים למודל שהכנו במחשב", אמר הדוקטור, "הדיוק הזה חשוב מאוד בשביל למנוע מחלות וזיהומים שנוצרים מתחת לכתרים, וזה יתרון עצום לעומת כתרים שהיינו מכינים בשיטה הישנה". זה כמובן, היה רק אחד מהיתרונות אותם ציין לפני הדוקטור. הוא המשיך ואמר גם שכתרים מהסוג הזה אשר עשויים שכבת חרסינה אחת בלבד הם עמידים יותר לאורך זמן אל מול כתרים רב שכבתיים, אבל אותי הדהימה יותר מכל העובדה שניתן באמצעות הטכנולוגיה המדהימה שד"ר גדי שי הראה לי, ליצור כתר כל כך מדוייק, עמיד יותר מאי פעם וכל זאת תוך שעות ספורות, פשוט מדהים!
"עכשיו שאני מכיר את הטכנולוגיה הזו, אני לא חושב שאוכל לחזור בחיים למרפאה שמכינה כתרים בצורה אחרת", אמרתי, יותר ברצינות מאשר בצחוק כאשר סיימנו את הסיור ופניתי לכיוון דלת היציאה. "אני עובד עם הטכנולוגיה הזו כבר יותר מעשור", אמר לי ד"ר גדי שי תוך כדי שהוא מלווה אותי מחוץ לדלת ומחייך, "אני לא חושב שהייתי יכול לחזור אחורה ולטפל בצורה אחרת גם אם הייתי רוצה…".